<h1>שבלי הלקט הקצר דין מליחת בשר סימן י"ב</h1>
<h2>דף טו:</h2>
נשאל לר' אביגדור כהן צדק, על הבשר אם מותר לאוכלו חי בלא מליחה מפני הדם הבלוע בתוכו, והשיב שמותר משום שלא פירש דמו עדיין. וגם רבינו ישעיה התיר לצלות הבשר בלא מליחה.
כתב רבינו ישעיה ז"ל, המולח בשר לצלי ואינו מדיח אותו קודם צלייה, נראה לי שהוא אסור, מפני שהמלח בלוע מן הדם ונאסר, ושוב אין הדם יוצא ממנו באש, שכל הדם שנאסר אינו חוזר אלא או יצלנו בלא מלח או ימלחנו וידיחנו קודם צלייה.
<h2>דף צג:</h2>
אמרינן בפרק קמא דביצה, [י"א ע"א] ושוין שמולחין עליו בשר לצלי, אמר אביי, לא שנו אלא לצלי אבל לקדירה לא. פירש רבינו שלמה ז"ל, דלצלי רק למתק הטעם מולחין אותו. הטעם נראה, לא שיצטרך למלוח לצלי, דקיימא לן שהאש שואבת הדם לחוץ, כדאיתא בפרק גיד הנשה, [צ"ג ע"ב] האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה, אפילו לקדירה שפיר דמי, שפדיה בשפודא מידב דייב. שדייה אגומרי, נורא משאב שאיב. אלמא בלא מלח מותר לצלי. ואמרינן נמי בפרק הזרוע והלחיים [קל"ג ע"א], אמר ר' אבהו אמר רב הונא אמר רב, חוטין שבלחי אסורין, וכן כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנין לו מתנה. ולא היא, אי מטוי מידב דייב, ולקדרה, אי מחתך להו ומלח להו שפיר דמי, ואי שדייה אגומרי, נורא מישב שייב וכו'. [שבלי הלקט דין מליחת בשר סימן י"ב]. פי' רש"י ז"ל דלצלי רק למתק הטעם מולחין אותו, והטעם שהאש שואבת הדם לחוץ.
<h2>דף קי:</h2>
בירושלמי פ"ד [פ"י] דמסכת תרומות, ר' זעירא לא אכל כבדא, שלקא ר' בא אוכלה ליה. ואית דאמרי מילחא רבינא אוכלה ליה, היינו כשמולחה לבדה ולא עם הבשר. ואמרינן [חולין ק"י ע"ב], אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלקת להתם בעי מינייהו, כבדא מה אתון ביה, סליק ואשכחיה לר' זעירא, אמר ליה, לרב אמי שלקי ליה ואכיל. היינו כשנמלחה לבדה. אבל נתבשלה אינה נאסרת, כדתנן [תרומות פ"י מי"א], הכבד אוסרת ואינה נאסרת, ואמרינן בפרק בתרא דהוריות [ע"ז כ"ט ע"ב] דכבדא דחליקה בלא בישרא שרי. ואמרינן, עשרה דברים מחזירין את החולה לחוליו. בשר צלי וכבד, ואי כבד אינו נאכל כמנהגינו תיפוק ליה משום בשר צלי. מפיסוק של אבא מותרת, רב בר אמי אמר אוסרת ואינה נאסרת שפולטת ואינה בולעת, אבל רב האיי גאון זצ"ל אוסר אם נתבשלה עם הבשר, ואוסרת כל הקדרה בנותן טעם, אם חולטה לבדה ונצלית מותר לבשלו, כל דבר שמלוח מותר לבשלו. [שבלי הלקט דין מליחת בשר סימן י"ב]. בירושלמי במסכת תרומות אמר, רב זעירא לא אכל כבדא, שלקא ר' בא אכלה ליה, דהיינו כשמלחה לבדה ולא עם הבשר, אבל נתבשלה אינה נאסרת, כדתנן, אוסרת ואינה נאסרת שפולטת ואינה בולעת. ורב האי גאון אוסר אם נתבשלה עם הכבד, ואוסרת כל הקדירה בנותן טעם, ואם חולטה לבדה ונצלית מותר לבשלו, דכל דבר שמלוח מותר לבשלו.
<h2>דף קיב.</h2>
פירש רבינו תם ז"ל, לקדירה בעינן מליחה שלא תהא נאכלת מחמת מליחה. ויש לומר היינו טעמא, דמליחה במקום צלי, וכי היכי דצלי מפליט דם הכי נמי מליח, והיינו מליח שאינו נאכל מחמת מילחו. אבל מי שמולח מעט הבשר, אסור לאוכלו בקדירה. [שבלי הלקט דין מליחת בשר סימן י"ב]. פי' ר"ת לקדירה בעינן מליחה שלא תהא נאכלת מחמת מליחה, והטעם, דמליחה במקום צלי, וכי היכי דצלי מפליט דם הכי נמי מליח, והיינו מליח שלא נאכל מחמת מלחו, אבל מי שמולח מעט הבשר אסור לאוכלו בקדירה. ושיעור שהייתו במלח קודם שידיחנו בעינן כשיעור שהיה יכול לצלותו כך פי' רב יהודה גאון ז"ל. והטעם, משום דחזינן דאינו ממהר לפלוט הדם ואם לא שהה אסור. והעיקר שיעור שהייתו רק שלא יקדים למהר לבשלם.
אמרינן בפרק קמא דביצה, [י"א ע"א] ושוין שמולחין עליו בשר לצלי, אמר אביי, לא שנו אלא לצלי אבל לקדירה לא. פירש רבינו שלמה ז"ל, דלצלי רק למתק הטעם מולחין אותו. הטעם נראה, לא שיצטרך למלוח לצלי, דקיימא לן שהאש שואבת הדם לחוץ, כדאיתא בפרק גיד הנשה, [צ"ג ע"ב] האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה, אפילו לקדירה שפיר דמי, שפדיה בשפודא מידב דייב. שדייה אגומרי, נורא משאב שאיב. אלמא בלא מלח מותר לצלי. ואמרינן נמי בפרק הזרוע והלחיים [קל"ג ע"א], אמר ר' אבהו אמר רב הונא אמר רב, חוטין שבלחי אסורין, וכן כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנין לו מתנה. ולא היא, אי מטוי מידב דייב, ולקדרה, אי מחתך להו ומלח להו שפיר דמי, ואי שדייה אגומרי, נורא מישב שייב וכו'. [שבלי הלקט דין מליחת בשר סימן י"ב]. פי' רש"י ז"ל דלצלי רק למתק הטעם מולחין אותו, והטעם שהאש שואבת הדם לחוץ.
ולהרב ר' אביגדור כהן צדק נר"ו נשאל, על הבשר אם מותר לאוכלו חי בלא מליחה מפני הדם הבלוע בתוכו. והשיב דמותר, משום שלא פירש דמו עדיין. והביא ראיה ממנחות בפרק שתי הלחם, [צ"ט ע"ב] גבי שעיר של יום הכפורים, דאמרינן שם, והבבליים אוכלין אותו חי, ומשמע בלא מליחה. וכן מצאתי להרב ר' אברהם ז"ל משפירא שמוכיח כן מתוך הראיה שהביא הר"ר אביגדור נר"ו. וגם רבינו ישעיה זצ"ל מתיר לצלות הבשר בלא מליחה. [שבלי הלקט דין מליחת בשר סימן י"ב]. נשאל לר' אביגדור כהן צדק, על הבשר אם מותר לאוכלו חי בלא מליחה מפני הדם הבלוע בתוכו, והשיב שמותר משום שלא פירש דמו עדיין. וגם רבינו ישעיה התיר לצלות הבשר בלא מליחה.
<h2>דף קיב:</h2>
בשר ודגים שנמלחו, אמר רב נחמן אמר שמואל, דגים ועופות שנמלחו זה עם זה אסורין. ומפרש, דגים רפו קרמייהו, ועופות קמיטי, ובעידנא דפלטי עופות בלעי דגים מינייהו. ופירש רבנו שלמה ז"ל, אבל בשר ובשר מותר, משום דלאחר שפולט הבשר כל דמו עדיין צירו פולט, הלכך אפילו חתיכה עבה ודקה מותר למלוח יחד. [שבלי הלקט דין מליחת בשר סימן י"ב]. בשר ודגים שנמלחו זה עם זה, אמר רב נחמן אמר שמואל, אסורין. ומפרש הטעם, דגים רפו קרמייהו ועופות קמיטי, ובעידנא דפלטי עופות בלעי דגים מנייהו. פי' רש"י, אבל בשר ובשר מותר, משום דלאחר שפולט כל דמו עדיין צירו פולט, הילכך אפילו חתיכה עבה ודקה מותר למלוח יחד.
פעם אחת הובאו לפני רבי, בשר שנמלח ושמו תחתיו בשר אחר שלא נמלח, והיה הדם שותת מן הנמלח על אותו שאינו מלוח, והתירו רבי מאחר שהיו שניהם בכלי נקוב, והדם ששותת הוא יוצא לחוץ, ואינו מתעכב בבשר הלכך מותר. ולהרב ר' יצחק ב"ר קלונימוס זצ"ל מצאתי, בשר שנמלח ושמו תחתיו בשר אחר שלא היה מלוח, ויצא הדם מן המלוח על אותו שאינו מלוח, נראה בעיני שהוא אסור אפי' שכלי נקוב, דאינו מלוח בולע מן המלוח. מעשה היה ומלחו בשר וכבד ביחד, יש לדמות להא דאמר רב נחמן אמר שמואל, בשר ודגים בלעי דגים מינייהו, הכא נמי, הכבד מלא דם, ובעידנא דפליט הכבד הדם הבשר בולע. [שבלי הלקט דין מליחת בשר סימן י"ב]. פעם א' הובא בשר לפני ר' והיה בשר שנמלח ושמו תחתיו בשר אחר שלא נמלח והיה הדם שותת מן הנמלח על אותו שלא נמלח, והתירו ר' מאחר שהיו שניהם בכלי נקוב והדם שותת ויוצא לחוץ, ואינו מתעכב בבשר הילכך מותר. ובשם ה"ר יצחק קלונימוס מצאתי שאסור, אעפ"י שהכלי נקוב לפי שהבשר שאינו מלוח בולע מן המלוח. מעשה היה ומלחו בשר וכבד ביחד, נראה דיש לדמות זה לזה דאמר רב נחמן אמר שמואל, בשר ודגים, בלעי דגים מניהו, הכא נמי הכבד מלא דם ובעידנא דפליט הכבד הדם הבשר בולע.
בשר אסור למולחו בכלי שאינו מנוקב. ומעשה אירע שהדיחו הבשר ומלחו על הקרש ועל הלוח כדי שיזוב הדם, ולאחר ששהה שם במליחה כשיעור צלייה שמו הבשר בכלי שאינו מנוקב, ונתמצו שם מימי מליחתה, וכסבורין התלמידים לומר זיבות הדם הוא זה ולאסור הבשר, דמליח הרי הוא כרותח, ואמר רבי, הואיל ושהה בתחלה על העצים כשיעור צלייה מותר, שהרי אילו היה רוצה לבשלה לאחר אותו שיעור המליחה מותר, אלמא לא הוה דם, הכא נמי לא שנא. וציר זה שנתמצה שמנונית הבשר הוא, הזב מכח המלח ולא הוי דם. באותה שעה שאלתי את פיו, שאילו לא היה בכלי נקוב מתחילה כדי צלייתו ושמו הבשר אחרי כן בכלי שאינו נקוב מאי, כל החתיכה אסורה או כנגד הנוגע במה שזב. והשיב לי, שרואין את הנתון לתוך הציר כאילו בדם עצמו נתון, וחותכין כל סביביו, והשאר מותר. ואם מלחו הרבה שעור [שלא] היה נאכל מחמת מלחו, ושמו הבשר בכלי שאינו מנוקב, ולא שהה מקודם שיעור צלייה, אמרינן מליח הרי הוא כרותח ואסור הכל. [שבלי הלקט דין מליחת בשר סימן י"ב]. מליחת בשר, אסור למלחו בכלי שאינו מנוקב. ומעשה שאירע, שהדיחו הבשר ומלחו על הקרש ועל הלוח כדי לזוב הדם, ולאחר ששהה שם במליחה כשעור צלייה, שמו הבשר בכלי שאינו מנוקב, ונתמצה שם מימי מליחתה, וסברו התלמידים לומר, זיבות הדם הוא זה, ולאסור הבשר, דמלוח הרי הוא כרותח. ואמר רבי, הואיל ושהא בתחילה על העצים כשיעור צלייתה מותר, שהרי אלו היה רוצה לבשלה אחר אותו שיעור המליחה מותר, אלמא לא הוי דם, הכא נמי לא שנא, וציר זה שנמצא, שמנונית הבשר הוא זה שזב מכח המלח ולא הוי דם. באותה שעה שאלתי את פיו. שאילו לא שהה בכלי נקוב תחלה כדי צלייתו, ושמו הבשר אחרי כן בכלי שאינו נקוב, מאי, כל החתיכה אסורה, או כנגד הנוגע במה שזב. והשיב לי, שרואין את הנתון לתוך הציר כאילו בדם עצמו נתון וחותכין כל סביביו, והשאר מותר. ואם מלחו הרבה שיעור שלא היה נאכל מחמת מלחו ושמו הבשר בכלי שאינו נקוב ולא שהה מקודם בכלי שאינו נקוב שיעור צלייה אמרינן, מליח הרי הוא כרותח ואסור הכל.
<h2>דף קיג.</h2>
בשר תפל שמונח אצל בשר מלוח, אם היה טמא מלוח, וטהור תפל אסור, הילכך, בשר תפל המונח בצד בשר מלוח אסור. וכן דגים ועופות, ונבלה ושחוטה אין לו תקנה עוד, ושוב אינו פולט, וכן אם שניהם מלוחין. ופירש רבנו תם ז"ל, הלכה למעשה, דהמלח שעל גבי הבשר נאסר, דמלח לטעמא עבידא, וטעמא לא בטיל. וצריך להפכה ולמולחה מכל צדדיה, כדאיתא בפרק הקומץ, דהא אם לא הפכו אסור, דאותו צד בולע מה שזה פולט. [שבלי הלקט דין מליחת בשר סימן י"ב]. בשר תפל שמונח אצל בשר מלוח אם היה טמא מלוח וטהור תפל אסור. הלכך, בשר תפל המונח בצד בשר מלוח אסור. וכן דגים ועופות ונבלה ושחוטה אין לו תקנה עוד, ושוב אינו פולט, וכן אם שניהם מלוחים. ופי' רבינו תם הלכה למעשה, דהמלח שעל גבי הבשר נאסר, ומלח לטעמא עבידא וטעמא לא בטיל. וצריך להפכה ולמלחה מכל צדדיה כדאיתא בפ' הקומץ, דהא אם לא הפכו אסור, דאותו צד בולע מה שזה פולט.
אמר שמואל, אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה, ומדיחו יפה יפה. ואמרינן במנחות בפרק הקומץ בהלכה שניה, דתניא, יכול יתבנינו במלח, תלמוד לומר תמלח (יכול מלח כמנחות ת"ל) [אי תמלח יכול במי מלח ת"ל במלח] ולא תשבית, הבא מלח שאינה שובתת, ואיזו, זו מלח סדומית, ומנין שאם לא מצא מלח סדומית שיביא איסתריקונית, ת"ל תקריב כל שהו [תקריב] מכל מקום וכו'. עד אלא אמר רבא [יכול תבינהו, מאי תבינהו, אמר רב אשי] יכול יתן לו טעם כבינה, ת"ל תמלח, כיצד הוא עושה, מניח עליו את האבר ונותן עליו מלח, וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו. אמר אביי, וכן לקדירה. אית דמפרשו ליה ככינה, פירוש, הכינה שעוקצת את האדם מעט מעט. פירוש רבינו שלמה ז"ל, יכול יתן לו טעם כבינה זהו הרבה, ת"ל כול'. כי טעם כבינה נאכלת, יותר אינה נאכלת מחמת מליחה, והיינו דמסיק תלמודא, וכן לקדירה. וצריך נמי להפוך לקדירה כך מפורש התם. אבל הרב ר' יב"ק ז"ל ב"ר משה מצא בערוך שפירש, יכול יתן טעם כבינה מעט, ת"ל תמלח, שצריך למלחו הרבה, כדי שלא יהא נאכל מחמת מליחה, וכן לקדירה, אבל רבא לא פירש כסדר האחרים שמפרשים ולהביא הרבה. אבל לשני הפירושים צריך להפוך החתיכה לשני צדדין, ולמולחה לקדרה שלא תהא נאכלת מחמת מליחה, וכן פירש רבנו חננאל זצ"ל מולחו יפה יפה. [שבלי הלקט דין מליחת בשר סימן י"ב]. אמר שמואל, אין הבשר יוצא מידי מילחו אלא אם כן מלחו יפה יפה, והדיחו יפה יפה. וצריך להפוך החתיכה לב' צדדים ולמולחה לקדירה עד שלא תהא נאכלת מחמת מליחה, וכן פירש רבינו חננאל מולחו יפה יפה.
ובשר כיון שהדיחו ומלחו והדיחו פעם שניה, שרי ליה למיעבד צלי חדא זימנא זה עם זה, בצונן ולא צריך רותחין, דלא בעינן רותחין אלא לבשר שאינו מלוח, כדי לחלוט אותו, אבל מלוח והדיחו לא צריך רותחין. ולא צריך צלייה חתיכה חתיכה, אלא כולן כאחד מטילין, ושפיר דמי. ואם עשאו לרווחא דמילתא, והטילו לרותחין, הרשות בידו. וכן הורה הרב ר' אליעזר הלוי זצ"ל, צריך אדם להדיח במים הבשר קודם מליחה, כדאיתא בפרק כל הבשר, איתמר, רב הונא אמר, בישרא מולח ומדיח, במתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח, ולא פליגי הא דחלליה בי טבחא, הא דלא חלליה בי טבחא. רב הונא לא בעי הדחה ברישא כשרוחצין הבשר בבית הטבח. כל רחיצה שבתורה מתרגמינן חליל, פירוש, הדחה ראשונה מפני שמלוכלך הבשר בדם וכן המסקנא בין רב הונא בין הברייתא בעו הדחה ראשונה קודם מליחה. [שבלי הלקט דין מליחת בשר סימן י"ב]. הורה ר' אליעזר הלוי, צריך אדם להדיח במים הבשר קודם מליחה. כדאיתא בפ' כל הבשר, איתמר, רב הונא אמר, בישרא מליח ומדיח. במתניתא תנא, מדיח ומליח. ולא פליגי, הא דחללי בי טבחא הא דלא חללי בי טבחא, ורב הונא הוא דלא בעי הדחה ברישא כשרוחצין הבשר בבית הטבח. כל רחיצה שבתורה מתרגמינן חליל. פי' הדחה הראשונה מפני שמלוכלך הבשר בדם. וכן המסקנא. בין רב הונא בין הברייתא בעו הדחה ראשונה קודם מליחה.
והמותן שקורין לונבייל, אעפ"י שהוא חלק מותר במליחה, שהמלח עובר בו ומותר לבשלו. לפי שהראשונים נהגו שלא לבשלו כי אם לצלותו מפני שהוא חלק מצד אחד ואינו קולט המלח ואינו יוצא מידי דם, ובהעתק הרב כתוב מידי מלח, ואינו כן, שהרי בשר השוק אף שהוא חלק אעפ"כ אנו מבשלין אותו, אלא זה וזה מותר לבשלו לכתחילה בקדרה, שהמלח עובר בתוכו, ומותר לבשל המותן וכן אנו נוהגין. ועוד מצאתי, על מותן שקורין לונביילו בלע"ז מהו לבשלו בקדרה. יש לומר שהוא חלק מאד מצד אחד ואינו מקבל מלח למרקו מן הדם, נצלה אותו ולא נחוש לבשלו, ידוע תדעו כי מותר לבשלו אפילו לכתחילה, ולא נחוש לחליקתו, שהוא חלק מצד אחד שברור יקבל המלח מכל צדדיו וממורק הוא מן הדם בהימלחו, כמו הבשר שהוא דבוק בעצמות, מולחין אותו יפה, ומבשלין אותו ומותר באכילה, וכן בשר של שוק שקורין דיינקרון, ולונגוברדי קורין אותו סקנקלו שאנו מולחין אותו, ומבשלין אותו, ואעפ"י שהוא חלק לא נחוש לחליקתו, וכך אנו מקובלין קבלה מאבותינו ורבותינו הראשונים שבצרפת. [שבלי הלקט דין מליחת בשר סימן י"ב]. המותן שקורין לונבילו, אעפ"י שהוא חלק מותר שהמלח עובר בו. ומותר לבשלו, הראשונים נהגו שלא לבשלו כי אם לצלותו מפני שהוא חלק מצד אחד, ואינו קולט המלח, ואינו יוצא מידי דם. ואינו כן, שהרי בשר השוק אעפ"י שהוא חלק אנו מבשלין אותו. אלא זה וזה מותר לבשלו בתחלה בקדירה, לפי שהמלח עובר בתוכו, וכן אנו נוהגין.
לפי שנהגו רוב העולם לומר, בשר תפל שלא נמלח כלל שנתבשל בקדרה עם בשר אחר מליח כתיקנו, ואין בבשר האחר ששים כנגד אותה החתיכה של תפל, נעשית אותה החתיכה כחתיכה של נבלה ואוסרת כל התבשיל והבשר, והקדרה אין לה תקנה אלא בשבירה. ותימה לרבי, דכיון דקיימא לן דם האיברים אינו אסור אלא כל היכא דפריש אבל כל זמן שהוא בלוע בבשר מותר, אם כן [אמאי] לא תהא מצטרפת זו החתיכה עם הרוטב ושאר הבשר להתיר הכל בששים, דכל זמן שהדם בלוע בה אינה אוסרת כמו שפירשתי, דדם האיברים אינו אסור אלא לאחר פרישה, ולאחר פרישה תצטרף זו החתיכה עם הבשר האחר והרוטב, כדגרסינן בירושלמי [תרומות פ"ה מ"ג, ערלה פ"א מ"ג], טינופת תרומה מצטרף לבטל התרומה, וכן נמי עצמות איסור מצטרפין לבטל האיסור. ואם תאמר משום האי דשמואל, דאמר אין הבשר יוצא מידי דמו, שמא התם לכתחילה קאמר. עד כאן דבריו. [שבלי הלקט דין מליחת בשר סימן י"ב]. בשר תפל שלא נמלח כלל ונתבשל בקדירה עם בשר אחר מלוח כתקנו. ואין באותו בשר אחר ששים כנגד אותה החתיכה של תפל, נעשית אותה החתיכה כחתיכה של נבילה ואוסרת כל התבשיל והבשר, והקדירה אין לה תקנה אלא בשבירה.
תשובה שהשיב רב נטרונאי גאון זצ"ל, וששאלתם, דוכתא דלא שכיחי מילחא, אסור לבשולי מיכלהון אי נמי לצלות צלי צלי קדר, יצלה אותו עד שיזוב דמו, ואחרי כן יבשלוהו בקדירה. אבל לקדרה לחלוט, אין מתירין לחלוט, לפי שאין הכל בקיאין לחלוט, ומתייראין אנו שמא יבא לידי אכילת דם. והוא הדין לכבד ולטחול שאינן יוצאין מידי דמם לעולם אפילו במליחתן, אסור לבשלם בקדרה לכתחילה אפילו הדיחן ומלחן, אלא יצלם עד שיזוב דמן ואחר כך יכול לבשלם ולעשות כל צרכי בשול, ועל העוף כמו כן שכבר יצא דמו בצלייה, אבל אין חולטין לפי שאין הכל בקיאין בחליטה, ויש לנו לגדור גדר. [שבלי הלקט דין מליחת בשר סימן י"ב]. השיב רב נטרונאי גאון ז"ל, מקום שאין נמצא בו מלח, אסור לבשל מיכלהון, אבל אוכלין אותו צלי, או יצלה אותו עד שיזוב דמו ואחר כך יבשלוהו בקדירה, אבל לקדירה לחלוט אין מתירין לחלוט, מפני שאין הכל בקיאין לחלוט, ומתיראין אנו שמא יבוא לאכול דם. והוא הדין לכבד ולטחול שאינם יוצאין מידי דמן לעולם אפילו במליחתן, אסור לבשלם בקדירה לכתחילה אפילו הדיחן ומלחן, אלא יצלה עד יציאת דמן ואח"כ יכול לבשלם ולעשות כל צרכי בשול ועל העוף כמו כן שכבר יצא דמו בצליה, אבל אין חולטין לפי שאין הכל בקיאין בחליטה, ויש לנו לגדור גדר.
הרב ר' אליעזר מטול זצ"ל כתב, פעם אחת לקחו בשר מליח ושמו בקדרה בלא הדחה, ובא מעשה לפני רבנו תם ואסר, אע"ג שהיה יותר מששים של היתר, דכיון דאותו דם על ידי מלח יצא, ומלח לטעמא עביד, יש לומר דלא בטל. מעשה היה, ושם הגוי העומד בבית ישראל את הבשר בקדרה, ולא ידעו אם רחצה אם לאו, והיו רוצין לשער המלח בששים, ואמר להם רבינו תם, דמלח לטעמא עביד, וטעמא לא בטיל, ומטעם זה אין להתיר, ומיהו אמר רבי, אם היה ישראל יוצא ונכנס בשעה שהגוי רוחץ את הבשר, אעפ"י שלא ראהו כשרחץ, יש לומר דמירתת גוי, כיון דיודע דדרך ישראל לרחוץ הבשר קודם שישימנו בקדירה, כדמשמע בשמעתא קמייתא דחולין, דיוצא ונכנס מותר. [שבלי הלקט דין מליחת בשר סימן י"ב]. פעם אחד לקחו בשר מליח ושמו בקדירה בלא הדחה ובא מעשה לפני ר"ת ואסר, אעפ"י שהיה שם יותר מן ששים של היתר, דכיון שאותו דם על ידי מלח יצא, ומלח לטעמא עביד יש לומר דלא בטיל. מעשה היה ששם גוי אחד שהיה עומד בבית ישראל את הבשר בקדירה, ולא ידעו אם רחצה אם לאו, והיו רוצים לשער במלח בששים, ואמר להם ר"ת, דמלח לטעמא עביד וטעמא לא בטיל, ומטעם זה אין להתיר. ומיהו אם היה ישראל יוצא ונכנס בשעה שהגוי רוחץ הבשר אעפ"י שלא ראהו שרחץ, יש לומר דמירתת הגוי כיון שיודע דרך ישראל לרחוץ הבשר קודם שישימנו בקדירה כדמשמע בשמעתא קמייתא דחולין ביוצא ונכנס מותר.
אמר רב משרשיא, אין מחזיקין דם בבני מעים, תרגמה, הדרה דכנתא מעיא וכרכשתא. פירש רבנו שלמה, אינו בחזקת דם לאסור אם לא נמלחו. הדורא דכנתא. דקין שסביב הכנתא. ומעיא. קיבה, וכרס ושאר דקין. וכרכשתא. חלחולת היא טבחייא. אבל הלב, והריאה, והכבד, וכנתא גופה, וקורקבן של עוף, יש בהם דם, וצריכין למלוח, הילכך, אין למלוח כליות או בשר עם הכרכשתא או עם הדקין, אם יש בהם דם, שכשמולח הבשר יוצא הדם מן הבשר ובולעין בני מעים. מעשה בא לפני רבי מקדירה שהיו מבשלין בה דייסא ושמו בדייסא משומן של אווז שבתוך בני מעים שקורין אלולא ולא מלחוהו, והתירה רבי מיהא דאמרינן בשחיטת חולין, אין מחזיקין דם בבני מעים. תשובת הרב ר' אביגדור כהן צדק נר"ו לר' בנימין אחי נר"ו, עצם הקולית, המוח שבתוכו איפשר דלא בעי מליחה, ולא הוצרך להזכירו עם בני המיעים, דמהיכא תיתי שיהא בו דם, במיעים הוא דאיצטריך לאשמועינן, מפני שהן אדוקין בכנתא דאית ביה שורייקי סומקי, וכן כרכשא, ואם תמצי לומר דבעי מליחה, נראה דמהניא ליה מליחה דבשר שעליו, דמליח הרי הוא כרותח דצלי, וכל שכן אם שובר קצת העצם בראשו, מידי דהוה אצלעות שיש בהם מוח שנמלחין עם הבשר, ונותנין אותם לקדרה, ואי לא מהניא לו מליחה יאסרו את התבשיל משום דם, דאע"ג דדם שבישלו אינו עובר עליו, איסורא מיהא איכא, ונפשי בך דבוקה, וחיבתך בלבי חקוקה, כתב מפורש כגלוף דעיזקא. [שבלי הלקט דין מליחת בשר סימן י"ב]. אמר רב משרשיא, אין מחזיקין דם בבני מעים, תרגימה הדורא דכנתא, מעייא, וכרכשתא. פי' רש"י אינו בחזקת דם לאסור אם לא נמלחו. והדורא דכנתא, דקים שסביב הכנתא, ומעיא. קיבה וכרס ושאר דקין. וכרכשתא. חלחולת הוא טבאחייה. אבל הלב והריאה והכבד, וכנתא גופה וקורקבן של עוף יש בהם דם וצריכים למלוח, הילכך אין למלוח כליות ובשר עם הכרכשתא או עם הדקים אם יש בהם דם כשמולח בשר יצא מן הבשר ובולעין בני מעים. מעשה בא לפני ר' מקדירה שהיו מבשלין בה דייסא ושמו בדייסא שומן של אווז שבתוך בני מעיים שקורין אלולא ולא מלחוהו והתירה ר' מהא דאמרינן בשחיטת חולין אין מחזיקין דם בבני מעים.
מעשה בכרס אחד שחלטוהו קודם מליחתו, ושאלו למורי הרב ר' יצחק בר ר' קלונימוס ואמר, שנראה לו שמותר, דאמרינן בפרק כל הבשר, אמר רב משרשיא, אין מחזיקים דם בבני מעיים. פירוש, אפילו לא נמלח כלל מותר, דאין בהם דם, ומה שיצא מהם, מוהל בעלמא הוא. [שבלי הלקט דין מליחת בשר סימן י"ב]. מעשה בכרס אחד שחלטוהו קודם מליחתו, ושאלו לר' יצחק ב"ר קלונימוס ואמר, שנראה לו שמותר, דאמר בפ' כל הבשר, אמר רב משרשיא, אין מחזיקין דם בני מעים, פירוש אפילו לא נמלחו מותר, דאין להם דם ומה שיצא מהם מוהל בעלמא הוא.
מעשה שנמלחה תרנגולת מבפנים ולא מבחוץ, ושאלו לאבא מרי הרב ר' יב"ק ב"ר משה ואסר להם, מיהא דאמרינן במנחות, [כ"א ע"א] דתניא, יכול יתבוננו במלח כו' ת"ל תמלח, כיצד הוא עושה מניח האבר ונותן עליו מלח, וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו, אמר אביי וכן לקדירה. אלמא, דבעינן שיהפכנו וימלחנו, הלכך האי תרנגולת שלא נמלחה מבפנים אסורה. לסוף נודע לו, שנתבשלה אותה תרנגולת בקדירה אחת ולקחו מן הרוטב שלש כפות ונתנו בקדרה אחרת שבה בשר, ואסר הקדרה והבשר, מאחר שהתרנגולת היא חתיכה דאיסורא, הרי נאסרה הקדרה והבשר, מאחר שלא היה בהם ששים, אבל הקדרה שנתן בה ג' כפות מן רוטב התיר, דנתבטל הרוטב בה, ודמיא להא דאמרינן בפרק בתרא דע"ז, [ע"ג ע"א] ראשון ראשון בטיל. [שבלי הלקט דין מליחת בשר סימן י"ב]. מעשה שנמלחה תרנגולת מבפנים ולא מבחוץ, ושאלו לאבא מארי ואסר להם, מיהא דאמרינן במנחות, נאמר במלח, יכול יתבננו במלח, ת"ל תמלח, כיצד הוא עושה, מניח האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו, אמר אביי, וכן לקדירה. אלמא דבעינן שיהפכנו וימלחנו הילכך האי תרנגולת שלא נמלחה מבפנים אסורה. אחר כך נודע לאבא מארי, שנתבשלה אותה תרנגולת בקדירה אחת, ולקחו מן הרוטב ג' כפות ונתנו אותם בקדירה אחרת שיש בה בשר. ואסר הקדירה והבשר, מאחר שהתרנגולת היא חתיכה דאיסורא הרי נאסר הקדירה והבשר, מאחר שלא היה בהן ששים, אבל הקדירה שנתנו בה ג' כפות מן הרוטב מותרת, דנתבטל הרוטב בה ודמייא להא דאמרינן בע"ז פרק בתרא ראשון ראשון בטל.
<h2>דף קלג.</h2>
אמרינן בפרק קמא דביצה, [י"א ע"א] ושוין שמולחין עליו בשר לצלי, אמר אביי, לא שנו אלא לצלי אבל לקדירה לא. פירש רבינו שלמה ז"ל, דלצלי רק למתק הטעם מולחין אותו. הטעם נראה, לא שיצטרך למלוח לצלי, דקיימא לן שהאש שואבת הדם לחוץ, כדאיתא בפרק גיד הנשה, [צ"ג ע"ב] האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה, אפילו לקדירה שפיר דמי, שפדיה בשפודא מידב דייב. שדייה אגומרי, נורא משאב שאיב. אלמא בלא מלח מותר לצלי. ואמרינן נמי בפרק הזרוע והלחיים [קל"ג ע"א], אמר ר' אבהו אמר רב הונא אמר רב, חוטין שבלחי אסורין, וכן כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנין לו מתנה. ולא היא, אי מטוי מידב דייב, ולקדרה, אי מחתך להו ומלח להו שפיר דמי, ואי שדייה אגומרי, נורא מישב שייב וכו'. [שבלי הלקט דין מליחת בשר סימן י"ב]. פי' רש"י ז"ל דלצלי רק למתק הטעם מולחין אותו, והטעם שהאש שואבת הדם לחוץ.
